חומה ומגדל: התבנית של האדריכלות הישראלית

24/11/2010 § 5 תגובות

בשנת 1986, כשהייתי סטודנט שנה ראשונה ב- ESA בפריז, נושא הסמסטר השני היה "ארכיטקטורה וורנקולרית". במשך הסמסטר שמענו אינספור הרצאות על השפעת האקלים על הבנייה, על השימוש בחומרים מקומיים, על מסורות רגיונליות ואפילו על משהו שהמורה כינה "רגיונליזם ביקורתי". לפני חופשת הסמסטר תודרכו הסטודנטים לפשוט על בתי הכפר המשפחתיים שלהם, להעלות זכרונות מהבית של סבא, להתחקות אחר השורשים בכפר, לחפש בעליות הגג תכניות ישנות. הם חזרו איש-איש ממקומו עם שלל רב: ביקתה באלפים, ארמון בהרי השוף, שובך בפרובנס, קאסבה במרוקו, בית בברג'ראק. אני הבאתי "חומה ומגדל", שעשיתי (בדיוק כמו קצת יותר מעשור קודם-לכן, בכיתה ד') ממקלות של ארטיקים. עם צרפתית די חדשה, ניסיתי להציג טיעון מעט מפותל על "השפעת האקלים הפוליטי על בנייה וורנקולרית". המורה, שהשתתף במו-רגליו במהפכת הסטודנטים (כך לפחות לחשו במסדרונות), התבונן במודל בתמהון ושאל:"מה זה הגולאג הזה?"

הנושא לא חדל להעסיק אותי גם אחרי שסיימתי את לימודי וחזרתי לארץ. באמצע שנות התשעים נסעתי עם שרה חינסקי, אריאלה אזולאי וצבי אפרת לראות את המודל המשוחזר של התיישבות  תל עמל ולשמוע עדות מכלי ראשון של אחד מהמתיישבים. ב- 2002 תרמתי את המאמר הזה לאסופה A Civilian Occupation: the politics of Israeli Architecture שערכו האדריכלים איל ויצמן ורפי סגל לרגל תערוכה שאותה נבחרו לאצור לאחר שזכו בתחרות מטעם עמותת האדריכלים. הקטלוג כלל מאמרים ומסמכים של כותבים, ארכיטקטים וצלמים וביחד שירטט מעין היסטוריה חדשה של האדריכלות הישראלית מ"חומה ומגדל", דרך "הפרויקט הישראלי" ועד ההתנחלויות של ימינו. באופן לא מפתיע, החליטה עמותת האדריכלים לבטל את התערוכה ולגרוס את 7000 העותקים של הקטלוג שכבר הודפסו. הקטלוג ראה אור שנה אחר כך כספר בהוצאה משותפת של בבל ו-Verso. המאמר עצמו ראה אור מאז בכמה אנתולוגיות באנגלית ובצרפתית, והתפרסם בעברית בגיליון השני של כתב העת "סדק".

תל עמל, 1936 (צילום: זולטן קלוגר)

ל"חומה ומגדל" יש מעמד מיתי בהיסטוריה ה"כללית" של מדינת ישראל אבל בהיסטוריה של הארכיטקטורה היהודית שנעשתה בארץ אין לה כל זכר. ההתיישבות היהודית בשטחי ארץ-ישראל/פלסטין יצרה שתי מסורות ארכיטקטוניות: הארכיטקטורה הארצישראלית והאדריכלות הישראלית. הארכיטקטורה הארצישראלית היא המסורת של עשיית ארכיטקטורה בידי יהודים בשטחי ארץ ישראל לפני הקמת המדינה;  האדריכלות הישראלית היא המסורת של עשיית ארכיטקטורה בידי יהודים דוברי עברית בשטחי ארץ ישראל אחרי הקמת המדינה.

למרות העובדה שגם "החומה" וגם "המגדל" הם פריטים ארכיטקטוניים מובהקים – "חומה ומגדל" נעדר לחלוטין מההיסטוריוגרפיה של האדריכלות הישראלית שעסוקה זה כמה עשורים בסיפורה של הארכיטקטורה הארצישראלית באותן שנות שלושים בדיוק  – "הבאוהאוס בתל-אביב", "הסגנון הבינלאומי", "העיר הלבנה". בכך, האדריכלות הישראלית זנחה לא רק את אחד הפריטים הארכיטקטוניים היחודיים ביותר של שנות השלושים, ולא רק את הפריט היחיד שקיבל בשנות השלושים איזושהי תצוגה בינלאומית, אלא גם את הפריט היחיד שמבאר לחלוטין את מצבה העכשווי. שכן, למרות העובדה שנקודות ההתיישבות שעלו על הקרקע במסגרת מבצעי "חומה ומגדל"[1] נהגו והתבצעו לפני הקמת המדינה בעיצומה של תנופת הבנייה של המסורת המוקדמת יותר של הארכיטקטורה הארצישראלית, "חומה ומגדל" היא הצורה הטרומית, האבטיפוס והתבנית של המסורת המאוחרת יותר, זו של האדריכליות הישראלית. "חומה ומגדל" היא הביטוי הילידי הראשון של בנייה ישראלית ונקודת ההתחלה של כל דיון על אדריכלות ישראלית.

"חומה ומגדל" הוא המקור, הפרוטוטיפ, הדגם והתבנית של האדריכלות הישראלית ובמידה רבה, גם של העיר הישראלית. זהו הדימוי האלגורי של תעשיית העובדות הישראליות בשטח: תרגום מהיר של סדר יום פוליטי למעשה בנייה, השתלטות על כתמי טריטוריה באמצעות נקודות יישוב וקווי תשתית, קדימות של שיקולים בטחוניים וצבאיים על שיקולים אחרים, שימוש מושכל במודרניות – אירגון, אדמיניסטרציה, פרה פבריקציה, לוגיסטיקה, תקשורת.

כרונולוגיה

"חומה ומגדל" היא צורת התיישבות הגנתית במראה והתקפית במהותה, שנהגתה ב- 1936על ידי חברי קבוץ תל-עמל (היום ניר דוד). השיטה יוחסה לחבר הקבוץ שלמה גור[2] ופותחה וקודמה על ידי הארכיטקט יוחנן רטנר.[3]

בין השנים 1936 ו-1939 הוקמו 57 יישובים כאלה, קבוצים ומושבים, בכל רחבי הארץ, שהפכו ליישובי קבע. המבצע כולו כונה "מתקפת ההתיישבות" ונועד לשמש תגובה למרד הערבי הגדול שפרץ ב- 1936. יעדה האסטרטגי של "מתקפת ההתיישבות" היה לייצור במהירות רבה ככל האפשר ולייצב רצף התיישבות יהודית בצורת האות הלטינית N (שכונה כמובן "ה-N ההתיישבותי"), על צירי העמקים – עמק הירדן, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, מישור החוף והשפלה.

תכנית מתקפת ההתיישבות 1936-1939

מלכתחילה, מטרתה של צורת התיישבות זו היתה להשתלט על אדמות שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל אך לא ניתן היה לממש את החזקה עליהן. השיטה התבססה על הקמה מהירה של חומה עשוייה מתבניות עץ שהוכנו מבעוד מועד ומולאו בחצץ. החומה הוקפה מבחוץ בגדר תיל ותחמה חצר רבועה במידות של 35מ' על 35מ'. בתוך החצר הוקמו מגדל-עץ (שגם הוא נבנה מראש) לתצפית ולאיתות וארבעה צריפים שמיועדים היו לשכן "פלוגת-כיבוש" של ארכעים איש.

תכניות של התיישבות מטיפוס "חומה ומגדל"

הדרישות הטאקטיות העיקריות של "חומה ומגדל" היו הקמה של נקודת יישוב במשך יום אחד (ומאוחר יותר תוך לילה אחד), מתן אפשרות להגן על הישוב במשך זמן ממושך דיו להגעת תגבורת, מיקום בקשר עין עם ישובים אחרים ואפשרות גישה ממונעת בדרך סלולה או בדרך עפר תקינה.

הגרעין הראשון של צורת ההתיישבות המקורית הזו היה מיועד להקמת קיבוץ תל-עמל על קרקעות תל שוק ליד הסח'נה. בתחילה, הקיבוץ התארגן במעין קומונה שחנתה בנחלת-יצחק שליד תל-אביב, כשהחברים מתחלקים לשמונה "פלוגות-עבודה" ומתפרנסים מעבודה שכירה בפרדסי המושבות. שלמה גור מספר שככל שעבר הזמן, התעצמה ההתחככות בין חברי הגרעין ובני המושבות – תהליך שהביא לכך "שהם התחילו לאבד את הבחורות היפות". הם החליטו לעלות על הקרקע מהר ככל האפשר, ו"שלחו מרגלים כמו שבזמנו יהושע שלח את המרגלים לתור את הארץ". הם הגיעו לקבוץ בית-אלפא ו"האנשים שם היו מעוניינים שיקום קיבוץ מזרחה לבית-אלפא, היכן שהיה מאהל בדואי גדול, כדי שהקבוץ לא יישאר קיצוני באזור." על אף שכמו במקרים האחרים של "חומה ומגדל", קרקעות תל שוק נקנו על ידי הקרן הקיימת מאפנדים שישבו בביירות, לא ניתן היה לממש את החזקה עליהן, שכן הן שמשו כשטח מרעה עונתי של בדואים שהיו מגיעים לשם מדי חורף מבקעת הירדן.

חברי תל-עמל הקימו מחנה אוהלים ליד בית-אלפא והחלו לעבד את האדמות. עם תחילת "המאורעות" באפריל 1936, נסיון העליה-לקרקע שלהם קיבל פגיעה קשה – הבדואים שרפו להם את הכל. לצורך תכנון העלייה לקרקע הקימו החברים ועדה שבה היו חברים שלמה גור, משה להב, יחזקאל פרנקל ומוטקה רזניקוב. לאחר דיונים עם אנשי בית-אלפא והיישובים על אופני ההתגוננות מול הבדואים "שהיו מזוינים ברובים בריטים מבריקים", גובשה נוסחה להקים ארבעה צריפים ולבצר אותם בשקי-חול. הרעיון התפתח לקירות כפולים שייבנו כתבניות וימולאו בחצץ עד גובה החלונות. "בנוסף לכך, התכוונו להקים עמדות שמירה בפינות הנקודה הקטנה" – כתב פרנקל (ואי אפשר שלא לשים לב לאוקסימורון של הנקודה בעלת הפינות) – "וליד הצריפים לחפור מחפורות הגנה." הפתרון עורר שתי הסתייגויות, האחת שהדבר אינו נותן הגנה על השטח שבין הצריפים והשנייה (שהועלתה על ידי הנגרים) שהקירות לא יעמדו בלחץ. לאחר חישובים, הוברר שבתוספת לא גדולה, ניתן "לבנות מסביב לצריפים חצר ומסביב לחצר להקים חומה, ומגדל לתצפיות עם פרוז'קטור… ונעשה תבנית כפולה ונמלא בחצץ." גור הלך להתייעץ עם יוחנן רטנר, שהיה "מהנדס-בטחון מטעם ההגנה" וחזר עם "תוכנית משורטטת של חומה מרובעת עם ארבע עמדות-הגנה בפינות החצר, ששתיים מהן מובלטות החוצה" (פרנקל). ההצעה הועברה לועד "גוש חרוד" שבראשו עמד חיים שטורמן, איש עין חרוד. ב- 20 בנובמבר 1936 התקיים דיון שבמהלכו היו שהזהירו מפני ההרפתקנות הכרוכה בהתגרות בשכנים, אבל שטורמן גייס את כל סמכותו האישית, והוא היה זה שבסופו של דבר הכריע: "נפתחת תקופה חדשה של חומות מבוצרות גם שלא ברצון שכנינו".

התקציב המיוחד שנדרש לחומרים ולציוד עמד על  400 לירות ארצישראליות, אך חברי הקבוץ התקשו לגייס את הסכום בעצמם. לעזרתם התגייסו אברהם הרצפלד מהמרכז החקלאי ויוסף וייץ מהקרן הקיימת, שפנו אל הסוכנות היהודית בבקשה למימון.  הסוכנות היהודית היתה דחוקה מאוד בכספים, בעיקר בשל הוצאות-החירום הגדולות שנגרמו עקב "המאורעות". הדברים הגיעו לידי כך שאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, תבע שהקרן הקיימת תחרוג מתפקידה המסורתי כ"גואלת הארץ" (כלומר כקניינית הקרקעות) ותשתתף גם בהוצאות הפיתוח. הקרן הקיימת מצידה, היתה גם היא בקשיים כספיים בשל עליית מחירי הקרקעות בשנות ה"פרוספריטי" שקדמו, כמו תמיד,  ל"מאורעות". בשל דחיפות העניין, דיון התקיים כמה ימים אחרי החלטת ועד "גוש חרוד", ועד סוף נובמבר הוחלט להגיע להסדר שבו שני הגופים יתחלקו בהוצאות.

הועדה הטילה על יחזקאל פרנקל לדאוג להכנת הצריפים. כיוון שבבית-אלפא עדיין לא היתה נגריה, הרחיק פרנקל ונסע עד לנגריה בקבוץ עין-המפרץ שבקריות. לאחר עיבוד העץ וביצוע עבודות הנגרות, הובאו הצריפים מפורקים לבית-אלפא.

לאחר הצלחת הנסיון של תל-עמל (שתורגל בשטחי בית-אלפא "על יבש"), מבצעי "חומה ומגדל" חזרו על עצמם שוב ושוב. המבצעים, שתואמו על ידי הקרן הקיימת וההגנה, זכו לתואר "מתקפת ההתיישבות", כשהיעד העיקרי היה להשיג את מה שכונה "ה- N ההתיישבותי" – ציר דמוי אות זאת שהתפרש מאצבע הגליל ועד לעמק בית שאן, ומשם למישור החוף דרך עמק יזרעאל. לפיכך, תל-עמל לא נשארה זמן רב הנקודה הקיצונית – בעקבותיה עלה על הקרקע גם קיבוץ שדה-נחום ובתוך כשנה הועלו עשרות נקודות כאלה, בכל אזורי הארץ. זה קרה באופן "סטיכי" – טען גור, שהשתתף בארגונם של חמישים מבצעים שכאלה – "לפעמים שבעה יישובים בלילה אחד". מבצעי ההקמה הליליים הללו קבלו תמיד סיוע של יישובי הסביבה ותואמו עם הנהגת היישוב באמצעות צוות שהוקם על ידי משה שרת, שכלל את אברהם הרצפלד ואת יוסף אבידר מ"ההגנה".

בדרך להתיישבות "חומה ומגדל" בעין גב (צילום: זולטן קלוגר)מקימים את הצריפים בהתיישבות בעין גב (צילום: זולטן קלוגר)

הקמת מגדל התצפית, התיישבות "חומה ומגדל" עין גב (צילום: זולטן קלוגר)

עבודה בהתיישבות "חומה ומגדל", עין גב (צילום: זולטן קלוגר)

אוקסימורון

ב"חומה ומגדל" מוחצנים בצורה אלגורית כל המאפיינים, כל הקונפליקטים של המקום הישראלי. זהו המקום שבו נחשפים בבהירות המתיחויות בין הדחפים הסימולטניים ובין הסתירות הפנימיות, האתר של כל האוקסימורונים – התקפה תוך כדי הגנה, מצור פולשני, נקודה עם פינות, מחנה שהוא בית, התפשטות מסתגרת, ארעיות קבועה, מאסר-בית. צורת האוקסימורון צרובה בקוד הגנטי של הפרויקט הציוני ומלווה אותו בקביעות עוד מפתח-הדבר הספרותי של הארץ הישנה-חדשה "אלטנוילנד" ותרגומו הקונקרטי ל"תל אביב". צורה זו עומדת בשורש הקונספציה של של ישראל כ"מדינה יהודית דמוקרטית", ויחד עם העברית, השפה המתה-חיה, הולידה מושגים מעורפלים כדוגמת "דו-קיום", "טוהר הנשק" ו"כיבוש נאור", זהויות מסוכסכות  כ"ערבי ישראלי" ו"יהודי חילוני", מפלצות כ"מלחמת שלום הגליל", "קורבנות השלום", וחודרת בסופו של דבר לכל ספין של פוליטיקאי ("הפרדה חד-צדדית") ולכל סיסמת בחירות ("שלום ובטחון". "שלום בטוח", "יש לי בטחון בשלום של שרון").   

המחנה והנחלה

"חומה ומגדל" היא התצורה הבסיסית של המקום ההתיישבותי ובמידה רבה גם את זו של המקום הישראלי , מקום המוגדר כמערכת בת שני מרכיבים: המחנה והנחלה. הנחלה היא כתם הקרקע שאותו יש לרשת, לעבד ולתרבת; המחנה הוא הנקודה המבוצרת שמאפשרת לשלוט על הנחלה, בסיס המוצא שממנו ניתן לצאת ולעבד את הנחלה ונקודת התצפית שממנה ניתן לשלוט עליה. מינוח זה שלט במשך עשרות בשנים בשיח של המוסדות ההתיישבותיים והכתיב את התפיסה הבסיסית של התכנון הפיזי של שטחי הארץ. אם תצורת "חומה ומגדל" היתה התבנית של האדריכלות הישראלית, הרי שתצורת "המחנה והנחלה" היא התבנית של נוף המולדת, שהכתיבה לא רק את האופן שבו חולקו הבעלויות והשימושים של הקרקע,[4] אלא גם את האופן שבו נתפשו כאן החלוקות המושגיות שבין עיר וכפר, תרבות וטבע וכיוצא באלו. את היחסים הקוטביים והסכימטיים שבין המחנה ובין הנחלה אפשר לראות בנוף הישראלי בכללותו, הבנוי כמערכת המפגישה בפשטנות קוים, נקודות וכתמים כמעט ללא כל אזורי ביניים.

את אותה סכימטיות ופשטנות של תפישת "המחנה והנחלה", ואת אותו היעדר של אזורי ביניים, ניתן למצוא גם בנוף העירוני הישראלי, כלומר בתוככי "המחנה" עצמו, ש"חומה ומגדל" היה ביטויו המזוקק ביותר: "חומה ומגדל" הוא התמקמות חוצנית, לא מקום. הסיבה היחידה להיותו מקום ולהיותו במקום, היא האקט הסמכותי של ההחלטה, ששיקוליה נבעו בדרך כלל לא ממיקומו של המקום, כמו מיכולתו של המקום לתת אפשרות גישה, הגעה, שליטה ותצפית על מקומות אחרים. כמקום "שמתבונן החוצה", "חומה ומגדל" מהווה איפוא יותר אינסטרומנט ממקום, מעין טיוטה מהירה של מקום, שבה מצטיר קו ההיקף המינימלי של נקודה שלא רק שהיא כמעט חסרת נפח אלא גם חסרת תוכן – חומה, מגדל, ארבעה צריפים: זהו המחנה, שמור עליו. זוהי תמצית הפרוגרמה. ישובי "חומה ומגדל" מתאפיינים בהגדרה צורנית חד-ממדית ועניה ובו בזמן, ביחסים מורכבים וטעונים עם סביבתם – אהבה ושנאה, קירבה ודחייה, תרבות וטבע. זהו בדיוק המודל שעל פיו הכל עוצב אחר-כך: "חומה ומגדל" הוא הטיוטה של העיר הישראלית החדשה[5], עיר שכשלעצמה היא דוגמה מובהקת לאורבניות מטוייטת. אם כל עיר הסטורית – אירופית כמזרחית – מציגה הבדלים שנוצרים כתוצאה מהריבוד ההסטורי או החברתי, העיר הישראלית היא המשך אינסופי של החומה, המגדל וארבעת הצריפים, אבל באמצעים אחרים.  במקרה של "חומה ומגדל" החזרתיות של ארבעת צריפי המגורים התחייבה מהמגבלה הלוגיסטית והטכנולוגית, אחר כך מהאידיאולוגיה ההתיישבותית ומהאתוס הספרטני של חבריה. מאוחר יותר, עם הקמת המדינה, האחידות היתה תוצר של מנגנוני היוזמה הציבורית (שלא לומר לאומית) שבהחלט טיפחו את "הלך-הרוח הדרוש לבניית בתים סדרתיים" (לה קורבוזייה).

התפשטות

כאסטרטגיה, "חומה ומגדל" מימשה את דחף ההתפשטות וההתרחבות באמצעות כיבוש טריטוריות חדשות על-ידי הקמת נקודות-יישוב חדשות. אבל עצם השמוש במטבע הלשון הזה, מרמז על העובדה ש"הנקודה" על המפה היתה אולי חשובה יותר מ"היישוב" בשטח, שמקומה כחלק מרשת של נקודות או מתכנית אסטרטגית גדולה, אינו נופל בחשיבותו ממקומה הקונקרטי בעולם ושמקומה הקונקרטי בעולם נקבע קודם-כל כנקודת מבט. כל נקודות "חומה ומגדל" היו מרושתות באמצעות קשר או מקושרות זו לזו באמצעות איתות מורס בפנסים בשעות הלילה ובמראות בשעות היום. ההתקדמות נעשתה נקודה אחר נקודה, כשכל נקודה קיצונית ברשת משמשת כבסיס של הנקודה הקיצונית הבאה.

הצטנפות

בניגוד מוחלט לשאיפת ההתפשטות, הפתרון הטקטי של "חומה ומגדל" הנציח את "יצר הגטו" ואת דחף ההצטנפות, ההצטמצמות, ההסתגרות וההצטופפות: סדר העדיפויות של "חומה ומגדל" הכתיב קודם כל את יצירתה של החומה, של קוי המתאר החיצוניים, אחר-כך את אירגונה של נקודת המבט ורק לבסוף את יצירתו של המקום. ב"חומה ומגדל" אפשר לראות כיצד נוצר הקשר שבין האיום החיצוני, אמיתי ומדומה כאחת, ובין יצירת לכידות חברתית ועממית: ההסתגרות מאחורי החומה מבודדת את היישוב מהסביבה החדשה תוך שהיא מגדירה קהילה אחת שהמשותף לכל חבריה הוא לא רק היותם אלה שבחרו להיות "בפנים", אלא גם בחירתם להיות נתונים לאיום הפוטנציאלי מבחוץ. גם על פי שלמה גור, אחת מהמטרות של העלייה לקרקע של תל-עמל  היתה למנוע את התפרקותו של הקבוץ, שפלוגותיו פוזרו בין מספר אתרים בארץ. העיקרון הזה חל כמובן על האופו שבו מדינת ישראל תופשת את עצמה בקנה המידה הגלובלי וההיסטורי – כביתו של העם היהודי ישראל היא בראש ובראשונה מקום-מקלט לכל מי שהיה עשוי להיות נתון לאיום ההכחדה הפיזית של הנאצים. העיקרון הזה חל גם על האופנים שבהם אורגנה הטריטוריה הישראלית עצמה, כשלמידת ההתלכדות של הקהילה יש קשר הדוק לעוצמה ולאימננטיות של האיומים החיצוניים.

עבודת חריש, שדה נחום (צילום: זולטן קלוגר)

הארכיטקטורה היא המשך של המלחמה, רק באמצעים אחרים

 דגם הפעולה של "מתקפות התיישבות" בנוסח "חומה ומגדל" חזר על עצמו מאז ללא הרף, עד כדי כך שניתן לטעון כי בישראל הארכיטקטורה היא תמיד המשך של המלחמה, רק באמצעים אחרים. תוקפנות טריטוריאלית, אסטרטגיה מרחבית, התיישבות צבאית או פארא-צבאית אבל עם מראית-עין אזרחית, עלייה-לקרקע מהירה, הסתגרות מאחורי מכשול, יצירת קהילה הומוגנית מבחינה אידיאולוגית, רישות המרחב ב"נקודות" זוחלות – כל אלה נמצאים בתכניות הכלל-ארציות השונות: התכנית הארצית של אריה שרון בשנות החמישים, ההיאחזויות בגדה בשנות הששים, המצפים בתכנית "יהוד הגליל" בשנות השבעים, ההתנחלויות ו"תכנית הכוכבים" של אריאל שרון משנות השמונים.

באופן לא מקרי, מרכיבים אלה בדיוק משמשים גם בטקטיקות של ארכיטקטורה לא רשמית ושל ההתרחבויות הלא-ממוסדות כביכול של ההתנחלויות, שבהם השיקול הצבאי משמש כאליבי לכל. בכל המקרים הללו נשמרת תמיד דרגה גבוהה מאוד של הומוגניות חברתית ואידיאולוגית, בין אם באמצעות גרעין קיים של מייסדים ושותפים לדרך, בין אם באמצעות הקצעת שטח לאוכלוסיות ייעודיות (אנשי צבא קבע, טייסים, טכנאים) או בין אם באמצעות מנגנוני סינון וקבלה קהילתיים או כלכליים. יהיו הסיבות אשר יהיו, בטחוניות ואידיאולוגיות, או כלכליות וצרכניות, החזרה הזו על דגם התיישבות שבו קיימת חפיפה ברורה בין התיחום הגיאוגרפי ובין הקטגוריה החברתית, התפישה האידיאולוגית או הזהות האתנית, היתה, אחד ממאפייניו הבולטים של הנוף הבנוי הישראלי, שעוצב לפחות עד מלחמת ששת הימים, כמתחם אחד גדול של "מגורי סגל".  

המבט

"המחנה הוא ביתך, שמור עליו" – כתובת זו, המצויירת באותיות קידוש לבנה באינספור בסיסים צבאיים, היא אולי תמצית הפרוגרמה. אם המחנה הוא בית, ואם יש לשמור עליו, גורלם של דיירי המחנה הוא להפוך בסופו-של-דבר לאסירים של מבטם-הם. נקודת יישוב היא לפני הכל נקודת-מבט, מעין עין רואה-כל שאינה רואה את עצמה, ועוד לפני העניין בתירבותה הקונקרטי וניצולה הכלכלי של הנחלה (חקלאות, פיתוח), הקשר הרציף של "חומה ומגדל" אל הסביבה המקיפה אותה, מתמצה בפיקוח פאנופטי תמידי עליה, בשיטורה באמצעות המבט מלמעלה, מ"המגדל".[6] ב"חומה ומגדל", נקודת הישוב היא אמנם נקודה בתוך מערכת אסטרטגית של נקודות, אבל במקום, בשטח, מדובר קודם כל בנקודת מבט. אנרי לפבבר איפיין את הזמן והמרחב האגרריים כצרוף הטרוגני של שונויות מגוונות של אקלים, פאונה ופלורה ואת הזמן והמרחב התעשייתיים כנטייה להומוגניזציה והאחדה.[7] כמיזם שתפקידו לארגן את הלוגיסטיקה של המבט, "חומה ומגדל" שינה מ"היום למחר" (באופן ליטראלי) את המרחבים שאליהם הוא הגיע. למרות העובדה שמדובר היה תמיד באזורי ספר שאירגונם הטריטוריאלי היה אגררי, די היה בנקודת המבט המאורגנת הזו, כדי להפוך את המרחב למתועש. למעשה, די היה במספר קטן יחסית של נקודות מבט פאנופטיות כאלה כדי לאחד מרחב אגררי שלם, כלומר למחוק, באמצעות האיום האסטרטגי היחיד, את כל ההבדלים התרבותיים והכלכליים העצומים שמפרידים בין בדואים, פלאחים ועירוניים.

בנוסף לעמדת השליטה האסטרטגית, אירגונה של נקודת היישוב כנקודת תצפית מאפשרת גם את צריכתו של הנוף כדימוי. באופן פרדוקסלי, נוכחותו החזותית של האחר היא דווקא חיונית. הדבר מזכיר מעט את "פרדוקס התרמילאי" של ימינו (מישל וולבק), שבו התייר המערבי מנסה להגיע למקומות לא נגועים בציוויליזציה מערבית ותוך-כדי כך "מזהם" אותם בעצם הגעתו. עמוס עוז הבחין בפרדוקס הזה כבר ב- 1982[8], כשהוא מתארח אצל אורי אליצור בהתנחלות עופרה. עוז מתאר בדייקנות כיצד הצללית של הכפר הערבי, הטראסות, עצי הזית, כל סימני החקלאות הארכאית והעידן האגרארי, הגמלים, הסוסים, הכבשים והחמורים, הבגדים המסורתיים של הגברים והנשים  - דווקא כל אלה חוזרים לתוך האיקונוגרפיה הישראלית במעין לולאה פרוורטית, דרך הייצוגים האוריינטליסטיים של "המסע למזרח", דרך הספרות העברית, הפולקלור הפלמ"חניקי והספרות הצברית, כדי להבטיח את אותנטיותם של נופי-הקדומים הנכספים: "התנ"כיות הערבית הזאת, אללה כארים של אורלוף ושתיקת הכפרים של יזהר, מדורות הצ'יזבט התנ"כיות… הבוסתנים של עמוס קינן ובורות המים של נעמי שמר… קסמי הקדומים התנ"כיים הללו כמוהם כארץ המובטחת למשה: מנגד תראנה ואליה לא תבוא. מפני שאם תבוא, יגוז הקסם ויימוג מפניך, מפני שאתה בדחפוריך תפרוס על ההרים והגיאיות האלה את ביתני החרושת ואת גגות האסבסט ואת דודי השמש ואת טורי הבתים הלבנים הסימטריים ואת גדרות הבטחון והאנטנות."

מבט מהמגדל בהתיישבות "חומה ומגדל", חניתה (צילום: זולטן קלוגר)

עיר

"חומה ומגדל" היה ראש גשר של המודרניות לא רק במאפיינים הטכנולוגיים, המתועשים והלוגיסטיים שלו, אלא גם בכך שהוא הפך את הסביבה כולה לאובייקט הנתון תחת מבט מתועש ואינסטרומנטלי. מבט זה היה מאובזר בטכנולוגיה משלו באמצעות המגדל, המשקפת והפרוג'קטור, מאורגן באופן מתועש כ"עבודה" שיטתית שיש להגדיר את נהליה, להקצות לה כוח אדם, לקצוב את זמנה במשמרות. מעבר למשמעויות הצבאיות של המבט הזה, בבחינת "אני רואה, משמע אני הורג",[9] עצם האינסטרומנטליזציה של המרחב באמצעות המבט מכסה את המרחב בתרחישים ומזימות, איומים וסכנות, מטעינה את המקומות והעצמים באפשרויות טקטיות, ממקמת אותם בתוך אסטרטגיה, מאחדת אותם במרחב אחד, מאוחד ו"פוליטי".[10] היא הופכת את המרחב לשדה קרב, לזירת עימות, למרחב-תפר, ל"מרחב מוגן", לחזית, כלומר לעיר.

כתוצר מובהק של אסטרטגיית המבט מגבוה, העיר הישראלית היא מעין אקסטרוזייה, חזית חמישית טהורה: ההחלטה "מגבוה" על מיקומה של נקודה נוספת במפה, פרישתה בהתאם לדגם התפשטות כזה או אחר, עצם תהליך הפלניפיקציה הטכנוקרטי ומימושו באמצעות זריעת בתים על החול -  כל אלה, בדומה לאותן "התנחלויות-דמי" שאריאל שרון הקים בסיני בשנות השבעים, בזמן המשא ומתן עם מצרים, מעלים על הדעת עיר שיותר משהיא מקום, היא "מקום תחת השמש" (בנימין נתניהו) – עיר שמתמרקת כולה לקראת התצלום האווירי, מדגמנת אל מול עדשת מצלמת הלווין, משתזפת תחת מבטו הקשה של האל.

דימוי

ב"חומה ומגדל" הדימוי הוא של work in process, של אתר-בנייה ושל קו-ייצור. ההיפר-אקטיביזם של מעשה האדנות, השינוי והבנייה בא בניגוד גמור לפאסיוויות של הארץ: ארץ ישראל היא המקום שיש לבעול אותו והאכזבה המרה של אותו מושבניק מהעמק, אחת מדמויות "רומן רוסי" של מאיר שלו, שמתלונן ש"הקרקע בגדה בנו – היא לא היתה בתולה", רק מעידה על כך.[11] הארץ נתפשה כהתחלה מאפס, כטאבולה ראסה, כחומר ביד היוצר, ככר לפעולה. האיכות העמלנית הזו נמשכה הלאה למדינת ישראל שקיבלה צביון של מקום המצוי בתנועה תמידית מהארעי אל הקבוע ובחזרה, מקום שהערך העיקרי שלו הוא לא מצב הקבע אלא עצם התנועה, עצם החתירה, עצם השינוי. אם יום אחד תמומש זכות השיבה של הפלסטינים, ספק רב אם הפליטים החוזרים ימצאו את הדרך הביתה, אם הוא עוד עומד.

בניגוד לאשליית הקביעות שמספקים לנו בדרך כלל נופים עירוניים וכפריים, ובניגוד לרושם הסטאטי של התוויים המסורתיים והתצורות ההסטוריות, היישוב הישראלי החדש נתפש כמקום של דינאמיות, כמקום שיותר משנועד להפוך למציאות, הוא נועד לשנות אותה או לקבוע אותה. הציונות המודרנית של הרצל החלה בהשראת המיזמים התעשייתיים והקולוניאליים של המאה ה- 19. אם ביחס לחזון "תעלת הימים" של הרצל (שהיתה אמורה להביא לסגירתה של תעלת סואץ), מבצעי "חומה ומגדל" היו  ראש גשר צנוע להשתלטות מתועשת על הסביבה, הדברים הגדולים באו אחר-כך: מדינת ישראל יזמה שינויים אדירים בגיאוגרפיה של הארץ, בפאונה ובפלורה שלה – יובשו ימות, נמתחו כבישים, נפרשה תשתית, נחפרו נמלים, נטעו יערות, הופרחו מדבריות, הוקמו ערים וישובים. בישראל, כל מבט על הנוף הוא רק פריים אחד מתוך סרט דוקומנטרי אחד ארוך ומתיש, וכל תצלום הוא רק דימוי מקרי אחד מתוך סאגה אינסופית. באותו אופן, כל עצם בנוי נתפש על-פי נסיבותיו, תמיד כקואורדינטה בודדת על מסלול של בנייה או של חורבן.

הדינאמיות הזאת התקבעה אפילו בלקסיקון העברי החדש, שהעניק למקומות הציוניים שמות-פועל סוחפים הקשורים או לעצם אקט תפישת המקום (התיישבות, מושב, היאחזות, מאחז, התנחלות) או לעצם אקט הצפייה והפיקוח ממנו (מצפה, מצפור). כך או כך, העלייה-לקרקע אף-פעם לא נתפשת בהם כהגעה למחוז-חפץ, למנוחה או אפילו לנחלה, אלא כמשימה שיש לבצע ולעמול עליה באופן מתמיד.

מראית עין

עמל ההתיישבות מורכב בדרך-כלל מסידרה של משימות שחלקן הן צבאיות אבל טקטיות וחלקן אזרחיות אבל אסטרטגיות. כפילותו של עמל זה באה לידי ביטוי בנוסחאות ואתוסים כדוגמת "ידו האחת אוחזת במחרשה וידו השניה מחזקת בשלח" או ביצירת מסגרות צבאיות למחצה כמו "גדודי הנוער" ו"נוער חלוצי לוחם".

למרות האמצעים הצבאים, מראית-עין אזרחית היתה ונשארה אחת מהמטרות האסטרטגיות העיקריות.

זוהי הסיבה לכך שהתפתחותו של דגם "חומה ומגדל" למנגנוני התיישבות מאוחרים יותר השאירה את שאלת מעמד המקום והתושב עמומה. כל צורות ההתיישבות הפוליטית בארץ, ממוסדות ולא-ממוסדות כאחד, מההתיישבות "חומה ומגדל" בשנות ה- 1930, דרך ה"הכשרות" של הפלמ"ח בשנות ה- 1940, היאחזויות הנח"ל לאחר הקמת צה"ל ועד להתנחלויות של ימינו, מתקיימות על מנעד פרדוקסלי שבו אזרחיות וצבאיות משמשים בעירבוביה – צבאיות תחת מראית-עין אזרחית, אזרחיות מגוייסת ולפעמים אף מחויילת, יומיום אזרחי בחסות כוחות צבא.

ה"איזרוח", כלומר הפיכת הלוחם לחלוץ (שבכל עת שיתעורר הצורך, יוכל לחזור לתפקיד הלוחם) והפיכת המחנה לבית, הוא השם שניתן לתהליך הבנאליזציה של נקודת היישוב החדשה, והוא למעשה החלק העיקרי של אסטרטגיית ההתיישבות – על קביעת העובדה הגיאוגרפית נוספת הפעולה בממד של הזמן. זוהי הסיבה שבגללה ראשי הממשלות השונים המשיכו לבנות בתים בהתנחלויות, בניגוד לכל הגיון כלכלי של ביקוש ובמקביל לתהליך אוסלו; זוהי גם הסיבה לכך ששימור מראית-העין של הנורמליות האזרחית (ה"שיגרה") חייב תמיד נקיטת אמצעים צבאיים וטקטיים (שמירה, אבטחה) שבטווח הארוך אף דורשים משאבים גדולים בהרבה מאקט העלייה לקרקע עצמו. תהליך הבנאליזציה של נקודת הישוב החדשה כולל גם מרכיבים קונקרטיים כמו מעבר למבני-קבע, הקמת מוסדות ציבוריים ומבני-ציבור, עיבוד חקלאי של השטחים (בכל מחיר ואפילו תחת אש), היערכויות תשתיתיות נרחבות (כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות), גם מרכיבים סמליים כדוגמת חגיגות איזרוח, עלייה לקרקע ויריית אבן-פינה, טקסים דתיים, לאומיים ואזרחיים (ובעיקר טקס קבורת ההרוג הראשון), ולבסוף, גם מרכיבים חזותיים וארכיטקטוניים מובהקים – גגות רעפים ליצירת אידיליה כפרית (שימושם הנוסף הוא זיהוי מהיר בין יישובים יהודיים וערבים),[12] ניכוסם של מרכיבים ארכיטקטוניים מקומיים או ים-תיכוניים או עיסוק אובססיבי כמעט בגינון ובאדריכלות נוף.

התבצרות ותצפית

גם אחרי תקופת "חומה ומגדל", כשהזמנים איפשרו להקים התיישבויות חדשות באמצעים מתקדמים יותר, שתי הפונקציות העיקריות של "חומה ומגדל", ההתבצרות והתצפית, נשארו בעינן וחזרו על עצמן בכל קנה מידה: הן הכתיבו את בניית היישובים החדשים על רכסי ההרים והגבעות (בניגוד לבנייה הערבית למשל, שממוקמת תמיד על הצלעות והמדרונות); הן עיצבו את הטריטוריה כולה כרשת של נקודות (ישובי "חומה ומגדל", "התכנית הארצית" ו"פיזור האוכלוסין" של אריה שרון, "מצפי הגליל", "תכנית הכוכבים", "ירושלים רבתי", "גושי התנחלויות") וכשכבה נוספת מעל התוויים המקומיים הקיימים כשהן יוצרות מעין חלוקה מחדש של הארץ: לא חלוקה טריטוריאלית שלה על פי גבולות ושטחים אלא הפרדה דרומולוגית[13] על-פי מהירויות וקוי תשתית (כך למשל ניתן לראות היום כיצד בגדה המערבית מונחות שתי "ארצות" זו על גבי זו: למעלה "יהודה ושומרון", ארץ ההתנחלויות והמאחזים, הכבישים העוקפים והמנהרות, למטה "פלסטין", ארץ הכפרים והעיירות, דרכי העפר והשבילים); הן קבעו את האוריינטציה של המבנים ואת הגיאומטריה של פיזורם; הן נטלו חלק בעיצובם של העיר, הבניין והדירה על ידי מגוון אמצעי ההתבצרות שמוסדו על ידי מנגנוני הביטחון והתקינה השונים: גדר התיל עם השין-גימל שמקיפה את הישוב, חומת הבטון המצויירת של גילה, "דרכי מערכת", "טשטושים", "קוי תפר" ו"מרחבי תפר"; שוחות, מקלטים, מרחבים מוגנים וחדרים אטומים. בסופו-של-דבר, לשתי הפונקציות הללו היתה השפעה מכרעת על האופן שבו הישראלים תופשים היום את המרחב ועל האופן שבו המרחב שלהם ממפה ערכים והופך אותם לייצוג: צופים מול נצפים, גטו קארטזיאני מול ספר כאוטי, תרבות מאויימת מול "מארת הטבע" (בן גוריון), "עדן מול מדבר" (בן גוריון), עתיד מול עבר, יהודים מול ערבים.        

פלישה

"חומה ומגדל" זה מה שקורה כשמאפשרים לביתן להימלט מגן החיות הארכיטקטוני וכשנותנים לפרוטוטיפ להתרבות באופן חופשי – הם הופכים למכונת הפלישה האולטימטיבית. "חומה ומגדל" חנך בישראל מסורת מקורית של סוסים טרויאנים מקומיים, מכשירי פלישה ושאר מיני אובייקטים אמבולטוריים, ארעיים, פוליטיים והיפר-אקטיביים: האוהל בהיאחזות, הקרוואן בהתנחלות, הגלעד המאולתר, החנות הניידת של ה,גזלן", טנק-המצוות של חב"ד, סוכת השלום, אוהל המחאה. אובייקטים בנאליים אלה הם ראוותניים לא כל כך בגלל האופן בו הם נראים, כמו בגלל ההחצנה של הפוטנציאל שלהם לתנועה, להתפשטות ולהשתנות, בגלל האיום שלהם להפוך את הארעי ליומיומי, את היומיומי לקבוע ואת הקבוע לנצחי ובגלל האופנים שבהם הם מסמנים את כל האפשרויות הללו במרחב כדי להפוך אותו לזירה של מאבק ושל כוח. האקטיביזם המוצהר הזה של האתוס ההתיישבותי הציוני הדהד בפרזיולוגיה של שמות היישובים (מ"הזורע" ועד "כפר החורש", מ"המעפיל" ועד "מגשימים") של כינויי צורות ההתיישבות (שהתהדרו בתארים פעילים כגון "קיבוץ" ו"מושב") ובכלל, של כל אוצר המילים ההתיישבותי – החל מה"התיישבות" עצמה, דרך ה"הגשמה", ה"עלייה לקרקע", ה"היאחזות", ומאוחר יותר גם ה"התנחלות". במובן זה, גם "חומה ומגדל" אבל גם במידה רבה מכלול הנוף הבנוי בישראל, יותר משהם מהווים אובייקט מוגמר, הם מהווים עקבה של פעולה, שהיא בדרך כלל חד-צדדית. קביעת עובדה בנויה או חצי-בנויה בשטח הפכה לא רק לטקטיקה שחוזרת בכל מאבק צבאי ופוליטי כ"תגובה ציונית הולמת" כלפי הלחצים מחוץ, אלא גם לנורמה אזרחית מקובלת בתוככי הציבוריות הישראלית. הפולשנות הבריקולרית הזו התאזרחה בסופו של דבר גם במרחב הבנוי האזרחי הכפרי והעירוני – אל המרפסת הסגורה, אל המחסן המאולתר ואל תוספת הבנייה הלא חוקית. אין זה כלל מקרי ששנים מאוחר יותר, תושבי שכונת הארגזים בדרום תל-אביב יסרבו להבין את ההבדל בין תפישת החזקה הספונטנית שלהם (שהתחילה אף היא בשנות ה- 1930) ובין תפישות החזקה המאורגנות של קיבוצי "חומה ומגדל" באדמות העמק והגליל, של אוניברסיטת תל-אביב בכפר שיך-מוניס או של ההתנחלויות בגדה המערבית.

ראווה

לכאורה, אנשי "חומה ומגדל" נהגו לתפוש את מפעלם במונחים פרוזאיים לגמרי, של בעיות, אמצעים ופתרונות. בכל הפרסומים על "חומה ומגדל", ניכרת אדישות גדולה לאפקטיביות החזותית של "חומה ומגדל" – אינטרפטציות דרשניות מעין אלו היו אולי זרות לגמרי לא רק לאופן האקסיומטי שבו נתפשה ההכרחיות של "חומה ומגדל", אלא גם אולי להווייתו הערכית של דור שלם שמצא את האידיאל שלו ב"איש המעשה".

אבל בכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שעצם ההופעה של היישוב החדש בשטח לא היתה יכולה שלא להיתפש באורח ראוותני: הבריאה בין-יום או בין-לילה של יש מאין, מופע האורות,[14] האיתותים עם פרוג'קטור בלילה ועם מראות ביום. ולא פחות מהמהירות שבה הוקמו היישובים החדשים, אי אפשר שלא להתרשם מהמהירות שבה הם השתכפלו כדימוי תקשורתי ותרבותי בזמן אמת, בעצם ימי "חומה ומגדל".

שלמה גור נהג להביא עימו את הצלם זולטן קלוגר לרבים מה"מיצגים" של הקמת "חומה ומגדל", ואליהם התלוו גם רבים ממנהיגי היישוב; הקרן הקיימת, שהיתה בין יוזמי "מתקפת ההתיישבות" של 36-39 היא זו ששילמה את משכורתו של קלוגר ואף השקיעה משאבים חסרי תקדים בהנצחת מבצעי חומה ומגדל ובקביעתם במיתולוגיה הישראלית.[15]

ב- 1939 הקרן הקיימת היתה זו שעמדה מאחורי הפקתו של "אביב בגליל", סרט הקולנוע הצבעוני הראשון שצולם בישראל. "אביב בגליל" (13 דקות ללא פסקול) שבוים על ידי אפרים ליש, עולה חדש מגרמניה, הוא מעין סרט פרסומת לנופי הגליל ולהתיישבות שם. בסרט מוצגים נופים שונים מהגליל, עתיקות בית כנסת עתיק, נחלים, שדות ופלגים, ומקומות יישוב ישנים וחדשים כמו צפת וראש פינה. חלק נרחב במיוחד מהסרט מוקדש לסצינות מבויימות שצולמו בהתיישבויות "חומה ומגדל" בקבוצים עין-גב ועמיר: פעילויות שונות הקשורות לדייג בכינרת, פנטזיה (יותר מערבונית ממזרחית) שבה דוהרים החברים על סוסים, חזרה מהעבודה, ריקודי הורה, שיעור בערבית ובעברית המשותף למתיישבים היהודים ולילידים הערבים. [16]

ב- 1940 הוצגה האופרה העברית הראשונה "דן השומר" על ידי האופרה הארצישראלית העממית. הליברטו עובד על ידי מרק לברי והתבסס על המחזה "יריות בקבוץ" מאת ש. שלום ומקס ברוד (!). האופרה תיארה את חייהם של אנשי התיישבות חומה ומגדל בצפון הארץ ועל עמידתם מול התקפה של שודדים.

סטיל מהסרט "אביב בגליל" אפרים ליש, 1939

 
 

עין גב, סטיל מהסרט "אביב בגליל", אפרים ליש, 1939

כרזה מ-1945 של האופרה "דן השומר"

ב- 1937, פחות משנה לאחר עליית תל-עמל לקרקע, הוצג "חומה ומגדל" אחר כבוד בביתן הארצישראלי בתערוכה האוניברסלית של פאריז, הזכורה בהיסטוריה של הארכיטקטורה גם כתערוכה שהעניקה מדליית-זהב לביתן הגרמני של אלברט שפאר. ישנם הרבה קווי דמיון בין הרעיון של "חומה ומגדל" ובין הביתן המודרני, טיפוס בניין המוכר לנו מהתערוכות האוניברסליות ומתערוכות ה"אקספו". הקנון המודרניסטי מלא בלא-מעט ביתנים ופרוטוטיפים שהטכנולוגיה שלהם טומנת בחובה פוטנציאל של תוקפנות ופולשנות: הבתים המוכנים של וואזן, הפרוטוטיפים לה קורבוזיה, ה"סיטרוהאן" (1920-1922) שאמור היה "לנסוע" לחבלי ארץ שונים, וה"קבנון" (1950) בקאפ מרטן שבאמצעותו הוא פלש לחייה של איילין גריי, מכונות המגורים הקולוניאליות של של ז'אן פרובה, "הבית הטרופי" (1949) ו"בית המתיישב הבודד בסהרה" (1957), הפרוטוטיפים השונים של "הדימאקסיון" (1928-1945) של בקמינסטר פולר, והמעבר של הכיפות הגיאודזיות שלו ומאוחר יותר, בשנות ה- 1960, מקומונות ההיפיז בקליפורניה לשדות הקרב של וויאטנם. 

כמו הביתן, "חומה ומגדל" מאופיין  בניידות או אפשרות ניוד, בתכנון לוגיסטי קפדני, בייצור מוקדם, באפשרות הרכבה ופרוק מהירים ובעיקר, בנוכחות לכידה, אסרטיבית וראוותנית בסביבה.  אבל בזמן שהביתן, כטיפוס-בניין "רטורי", כפלטפורמה של רעיונות ומניפסטים, היה הביטוי הטקסי של האוטופיה המתועשת של הארכיטקטורה המודרנית, מעין אלגוריה על שאלת הפרוטוטיפ, "חומה ומגדל" היה היישום הקונקרטי שלה.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ביתן פלסטינה-א"י, תערוכה אוניברסלית בפריז, 1937

 התבנית

 

מעבר לכל התיווכים, בסופו של דבר, לביטוי הקונקרטי יש עוצמה רבה יותר מכל דימוי ומטאפורה. הראוותנות והחשיבות של "חומה ומגדל" לא נבעו מאיך שזה נראה, אלא ממה שזה, ממה שזה עושה. ה"חומה" היתה לפני הכול תבנית עץ פשוטה של 20 סנטימטר ומלאה בחצץ. היא היתה הסימן לבאות, כי מי שיכול למלא תבנית בחצץ, לא יקשה עליו למלאה גם בחומרים אחרים – מעבר להיותה קיר מגן שנבנה אד-הוק, ה"חומה" היתה תצוגת-תכלית טכנולוגית והפגנת-כוח לוגיסטית: היא הייתה ההבטחה, האיום הלא-מוסתר  של הבטון.

בניית התבנית, התיישבות "חומה ומגדל", עין גב (צילום: זולטן קלוגר)

שפיכת חצץ לתוך התבנית, התיישבות "חומה ומגדל", עין גב (צילום: זולטן קלוגר)

הערות

 

[1]  פרטי העלייה לקרקע והציטוטים, לקוחים מהמקורות הבאים: שיחה בין שלמה גור ואריאלה אזולאי שנערכה ב- 1995 בקבוץ ניר-דוד שעיקריה התפרסמו בספרה, אריאלה אזולאי, איך זה נראה לך? – 25 שיחות, 44 תצלומים, בבל, תל אביב, 2000, עמ' 27-35 ; חוברת תל עמל – 10 שנים, עמ' 30; יחזקאל פרנקל, איך הגענו לתוכנית חומה ומגדל, 40 שנה לחומה ומגדל, עמ' 21; שלמה גור – האיש מאחורי החומה והמגדל (מונולוג שנרשם ע"י זאב ענר), ימי חומה ומגדל 1936-1939, עורך: מרדכי נאור, סדרת עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ז, עמ' 47-50.

[2] שלמה גור (גרזובסקי, 1913-2000) היה ממקימי קבוץ תל-עמל (ששמו שונה מאוחר יותר ל"ניר דוד") והפך בעקבות "חומה ומגדל" למעין "מנהל פרויקטים" לאומי. לפני הקמת המדינה הוא היה אחראי לתכנון הגנתם של ישובים רבים, ובכללם העיר העתיקה. לאחר הקמת המדינה הוא הופקד על ה- grands projets הראשונים של המדינה, קמפוס האוניברסיטה העברית  בגבעת-רם, הספרייה הלאומית ובניין הכנסת.

[3] יוחנן רטנר (1891-1965)היה ארכיטקט בהכשרתו, קצין בצבא האדום, ארכיטקט ואסטרטג של ארגון ה"הגנה", אלוף בצה"ל (כחבר מטכ"ל במלחמת העצמאות, רטנר היה האלוף היחידי שבן-גוריון איפשר לו להשאיר את שם המשפחה הלועזי) ולימים, דיקאן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. באופן מעט מוזר, כמורה ודיקאן בטכניון בשנות ה- 1950, רטנר נחשב היה לאחת הדמויות הריאקציונריות ולאחד המתנגדים הגדולים של ארכיטקטורה  מודרניסטית.

[4]  למרות שתפישת "המחנה והנחלה" כתבנית נוף המולדת הוטמעה היטב באסטרטגיות התכנון השונות (הגדרתם של שטחים בנויים אל מול שטחים פתוחים או חקלאיים), הרי שמהבחינה של חלוקת הבעלויות היא יושמה אך ורק בהתיישבות הכפרית ("ההתיישבות העובדת"). ההתיישבויות העירוניות לעומתן (ערי הפיתוח למשל) הוקמו כ"מחנה ללא נחלה".  את ההשלכות הטריטוריאליות של האופן הסלקטיווי הזה שבו יושמה תפישת "המחנה והנחלה" ניתן לראות היטב גם היום, כשמשווים את הצלחתם היחסית של הישובים החקלאיים לשעבר לקבל את הבעלות על  הנחלות שקיבלו, עם חוסר היכולת של דיירי השיכון הציבורי לקבל לידם את הבעלות על דירותיהם ללא כל סיכוי לקבל נתח מהשטחים הפתוחים הרבים שמקיפים בדרך כלל את שיכוניהם.

[5]  הכוונה לערים שתוכננו ונבנו מאז הקמת המדינה.

[6]  על תפקידו של המבט מראש המגדל ועל האופן החדש, שבו מבט זה מעיין בנוף ועורך לו "אינטלקציה",  ר' את מסתו המפורסמת של רולן בארת "מגדל אייפל" וכמובן בספרו החשוב של מישל פוקו "לפקח ולהעניש".  בהקשר הישראלי, אריאלה אזולאי קושרת את המבט הזה מלמעלה גם לפרוייקט אחר של שלמה גור – ב- 1937 ערך גור סדרת תצלומים של גגות העיר העתיקה במטרה לתכנן את הגנת הרובע היהודי. אזולאי, שמביאה בהקדמה לשיחה עם גור תיאור מפורט של המבט הזה, ראתה בו את הדגם של "המבט הרשמי, העין הרשמית של מדינת ישראל". (אזולאי, 2000, עמ' 28). וכשמדברים על האיקונוגרפיה והמיתולוגיה הישראליות של המבט מלמעלה, חשוב גם להזכיר את "העיניים של המדינה", אמירה ספונטנית של לוחם חטיבת "גולני" עייף, רגע אחרי כיבוש הר החרמון ב- 1973, שזכתה להדהוד בעבודתה המפורסמת של האמנית מיכל נאמן. 

[7]  Henri Lefebvre, Espace et politique, in Henri Lefebvre, Le droit a la ville, Editions Anthropos, 1968, p. 207

[8]  עמוס עוז, פה ושם בארץ-ישראל בסתיו 1982, כתר, ירושלים 1995 (עם עובד, 1982), עמ'  98-99.

[9]  ובהקשר זה כדאי להזכיר חטיבה ניכרת מעבודתו של מורי, פול ויריליו (Virilio), ובמיוחד את ספרו

Guerre et cinema – Logistique de la perception, Cahier du cinema/Editions de l’etoile, Paris, 1984

[10]   זוהי הדגמה מוחשית לטענתו של לפבבר – "מרחב שעבר אינסטרומנטליזציה הופך למרחב פוליטי" – Lefebvre 1968, p. 277, 278

[11]  לדיון ביקורתי  בהיבטים הארוטיים של הקולוניאליזם ר' אלה שוחט , מין ואימפריה: לקראת אתנוגרפיה פמיניסטית של התרבות, זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית – אסופת מאמרים, הוצאת בימת קדם, קשת המזרח, תל-אביב 2001

[12]  כך למשל סיפר לי אברהם יסקי שכשתוכננה שכונת רמות, התבקשו המתכננים במפורש להתקין גגות רעפים על השורות הראשונות של הבתים הנראות מהכביש המהיר לירושלים.

[13]  דרומולוגיה – תורת המהירות. מונח שהומצא על ידי פול ויריליו בספרו "מהירות ופוליטיקה".

[14] ר' למשל את הסברו של ויריליו על הקשר בין הזרקורים של הגנת הנ"מ במלחמת העולם השנייה ובין האמבלמה של 20e Century Fox ובין ביטויים ספקטקולרים אחרים כדוגמת קתדרלת האור של אלברט שפאר בנירנברג. Virilio1983, p. 68 

[15]  על הקשרים שבין קלוגר, הקרן הקיימת וקרן היסוד, ר' מאמרו של עודד ידעיה "לקראת תפקוד חברתי: התצלומים של זולטן קלוגר מתקופת חומה ומגדל", קו  10 (יולי 1990) עמ' 13-19. ידעיה היה הראשון שהפנה את אור הזרקורים לכיוונו של קלוגר והצביע על חשיבותו הרבה לתולדות הצילום המקומי.

[16]  כדי להבין את גודל ההשקעה והמאמץ של הקרן הקיימת, כדאי להיזכר שבדיוק  באותן שנים התחוללה מלחמה טכנולוגית בין הוליווד והטכניקולור ובין גבלס והאגפאקולור: פול ויריליו מספר שסרט הצבע הגרמני הראשון "הדיפלומטית היפה" (frauen sind doch besser Diplomatten), שצולם ב- 1938 על ידי צאריקה רוק (Rokk) נגנז על ידי גבלס בטענה שהצבעים של אגפאקולור דהויים וקודרים. התעשייה הגרמנית תומרצה עוד יותר לאחר  שאדולף היטלר צפה בעותק של "חלף עם הרוח" שנמצא על אניה אמריקנית שנתפשה על ידי הגרמנים (ויריליו, מלחמה וקולנוע).

§ 5 Responses to חומה ומגדל: התבנית של האדריכלות הישראלית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מה זה?

כרגע אתה קורא את חומה ומגדל: התבנית של האדריכלות הישראלית ב-חלל וכו' וכו'.

כלים

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 78 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: